יהודה אטלס העשיר את ספרות הילדים העברית בשירים, בסיפורים ובתרגומים. לפני מספר ימים הוא הלך לעולמו. אטלס העלה בעיות של ילדים בשירים קצרצרים, מחורזים ומלאי רגש. עדינה בר-אל הכירה אותו באגודת סופרי הילדים. היא מספרת עליו מתוך היכרותה עמו וגם מתוך כתבות וראיונות שנערכו עמו
*תמונה ראשית: יהודה אטלס, מרץ 2008
הכרתי את יהודה אטלס, אשר כינה את עצמו "יודה", כאשר שנינו היינו חברים באגודת "סומליון" – סופרים ומשוררים לילדים ולנוער. במסגרת זו, אנו, סופרי הילדים, נפגשנו כמה פעמים בשנה בכנסים ובסיורים, אשר היה לי הכבוד לארגן כמה מהם.
שיחת הטלפון האחרונה שלי עם יודה היתה כמה שבועות לפני מותו. התקשרתי אליו בכוונה לראיין אותו, וזאת במסגרת פרויקט ראיונות שאני עורכת לסופרים מבוגרים, מגיל 85 ומעלה.
ראשית כל שאלתי לשלומו, כי שמעתי שהיו לו קצת בעיות בריאותיות. על כך הוא ענה לי: "לא רק היו, אני עדיין בעיצומן של הבעיות. אני בבית חולים עכשיו, בעצם יותר במקום שמנסים להבריא ממחלה".
הבעתי צער רב על מצבו ואיחלתי לו החלמה מהירה. אחר כך סיפרתי לו שהתקשרתי כדי לבקש לראיין אותו. תשובתו של יודה היתה: "אין לי שום בעיה שתראייני אותי, אבל רק תדחי את העניין הזה לזמן בלתי מוגבל, כי אני לא יודע מתי אני יוצא מפה."
והנה יהודה אטלס הלך לעולמו לפני מספר ימים כשהוא בן 89, ולצערי לא הספקתי לראיין אותו. אבל נראה לי שאין ילד או מבוגר במדינה שלא מכיר את שמו של הסופר ומשורר הילדים הפורה, המתרגם, העורך, העיתונאי וחוקר ספרות הילדים.
להלן אכתוב עליו ועל יצירתו בהסתמכות על כתבות וראיונות שנערכו לו במשך השנים, ובעיקר על הספר "סודות של סופרים" (בעריכת מירי ברוך, הוצאת "קוראים"). בספר זה כתב אטלס על עצמו תחת הכותרת: "והאיש הזה הוא אני (ריאיון עם עצמי)". רוב הציטוטים להלן הם ממקור זה. בנוסף התבססתי על מקורות, בעיקר על שני ראיונות בטלוויזיה, שערך לו קובי מידן בתוכניתו "סוכן תרבות" ב"כאן 11". להלן הקישורים:
https://www.facebook.com/reel/1869698437717011
https://www.facebook.com/watch/?v=783127722611852
במושב
יהודה אטלס נולד בשנת 1937 במושב עין עירון ליד חדרה. המושב נוסד בשנת 1934 על ידי אנשי העלייה השנייה. הוריו של יהודה, אסתר ויצחק, היו חקלאים.
על ימי ילדותו הוא כתב: "ההורים שלי היו מושבניקים. כמעט תמיד היו עסוקים. המילים ששמעתי הכי הרבה היו: 'אין לי כוח' ו'אין לי זמן'. […] אני לא זוכר כמעט אף פעם שההורים שיחקו איתי. זה גם נחשב אז למשהו משונה, לא מתאים, שהורים ישחקו עם ילדים". לשאלה (של עצמו, כאמור) אם קראו לו סיפורים או סיפרו לו, הוא מציין: "קראו, סיפרו, אבל לעתים די רחוקות. היו גומרים את העבודה כל-כך מאוחר, שלא היה להם כוח וסבלנות. אני הייתי מבקש שיספרו לי על שודדים וגנבים, אבל מה שהם בדרך כלל סיפרו לי היו סיפורים חינוכיים כאלה, שהיו ממציאים על המקום. כמו: 'פעם אחת היה ילד שלא אהב לאכול גבינה…' איך שעיצבנו אותי הסיפורים האלה…"
עוד סיפר יהודה לקובי מידן על הדרך בה הגיע מהמושב שלו לבית הספר העממי בכרכור: "אני וכל חבריי רוכבים לבית הספר על חמורים לאורך שניים וחצי קילומטר. כשאתה רוכב על חמור אתה יודע מתי אתה יוצא ולעולם לא יודע מתי תגיע. בגלל החמור תמיד הייתי מאחר לבית הספר". וכאשר הילד יהודה הגיע לבית הספר, הוא היה קושר את החמור, שם לפניו קצת עשב, והחמור חיכה לו עד סוף יום הלימודים. "מכיתה ג' כבר היינו מגיעים לבית הספר על אופניים". הוא מוסיף.
אחרי בית הספר העממי למד יהודה בתיכון בחדרה, ובצבא שרת בחטיבת "גולני". באוניברסיטת תל-אביב הוא למד מזרחנות ופילוסופיה.
הכתיבה לילדים – מהפכה
יהודה אטלס עסק בכתיבה, בעריכה, בתרגום ובחקר ספרות ילדים. הוא החל כעורך בעיתונות – ערך את כתב העת "במחנה גדנ"ע" והיה סגן העורך של המוסף "שבעה ימים" בעיתון ידיעות אחרונות.
מדוע ומתי התחיל לכתוב? הוא העיד על עצמו שהוא החל לכתוב לילדים בגיל מבוגר יחסית, כשהיה בן 37, אב לשני בנים. ובעצם זה התחיל מקנאת סופרים. חברו הטוב, יורם טהר לב ז"ל, הוציא לאור את ספר השירים הראשון שלו: "משק יגור, טיוטה" (1975), ובו שירים קצרים על הילדות שלו בקיבוץ יגור. "כל-כך קינאתי בו," כתב יהודה, "עד שכנראה החלטתי אז שגם לי מותר לנסות".
השירים הליריים של יהודה אטלס לילדים מבטאים את המהפכה שהתחוללה בספרות הילדים העברית. במקום להטיף לילד איך להתנהג, לחנך אותו, במקום לנסות להנחיל לו ערכים ציוניים ואחרים, החלו לכתוב יצירות לילדים שנובעים ומשקפים את עולמו הפנימי של הילד. מהפכה זו – שהפנתה את הזרקור לתחושותיו של הילד – קרתה בעולם כולו. בארץ היא החלה קצת מאוחר יותר, בשנות השבעים של המאה העשרים. יהודה אטלס היה ממובילי המגמה הזו יחד עם יהונתן גפן ז"ל, נורית זרחי תבדל"א ואחרים.
זה התחיל עם ספרו "והילד הזה הוא אני" (כתר, 1977), עם איורים של ידידו הטוב דני קרמן. קרמן יצר תבנית חוזרת בין דפי הספר, אשר בכל דף יש חלונות, ודמויות מציצות מבין חלון אחד או שניים.
ואכן אטלס פתח חלונות אל עולמו של הילד, אל רגשותיו ותחושותיו. במקום שירים שמחנכים את הילד, מלמדים אותו איך להתנהג בהתאם לרצונם של המבוגרים, הוא כתב בספר זה שירים קצרצרים ליריים מנקודת מבטו של הילד "בלי חשבון". אפשר לבקר את ההורים על אי ההבנה שלהם לצרכיו הרגשיים של ילדם; מותר לילד להביע חולשות, חששות, פחדים; צריך לספר על התמודדות (או חוסר יכולת להתמודד), עם הצקות ותופעות של אלימות של ילדים בריונים כלפיו; אפשר להביע את חוסר הצדק ולעתים צביעות של מבוגרים. וכמובן יש מקום לבטא גם אהבה ראשונה, חברוּת, קנאה ועוד.
וכל זה בשפה פשוטה, יום-יומית, חפה מכל קישוטי לשון יומרניים. כפי שאטלס העיד על עצמו: "כשהייתי ילד, כמעט כל ספרי הילדים היו כתובים בעברית נמלצת מאוד, במילים של בית-מרקחת. אני אחד מאלה שהתחילו לכתוב לילדים בשפה שהם באמת מדברים". לאחר שנים, כאשר רבו הכותבים בשפה שטוחה, יום יומית, הוא הודה: "היום כבר מגזימים עם זה. היום אני כבר מתגעגע לשפה העברית היפה, וגם כותב בה, אבל לא את ספרֵי 'והילד הזה'".
מדוע כתב דווקא על בעיות של ילדים? על כך הוא ענה: "הייתי ילד שחוטף מכות, בגלל זה אני אהיה תמיד לטובת החלשים". הוא זכר כל ימיו את חוסר האונים שלו כנגד ילדים שהציקו לו. גם את המכות שחטף מאביו בטוסיק הוא לא יכול היה לשכוח ולסלוח.
ילדים הזדהו מאוד עם הבעיות שהועלו בשיריו. גם מבוגרים – הורים ומחנכים –נזכרו כנראה גם הם בבעיות ילדותם. לפיכך הם הזדהו ושוחחו עם ילדיהם, בתיווכם של שירֵי אטלס.
וכך הספר זכה להצלחה אדירה. אחריו פרסם אטלס ספרים נוספים באותה רוח ובאותה מגמה, וכן עם איורים של דני קרמן – עם חלונות בכל עמוד. אלו הם הספרים: גם הילד הזה הוא אני (1979); ורק אני לא (1981); אני רוצה שפתאום (1983); הילדה שאני אוהב (1988).
כמה דוגמאות של שירים
שיר אשר מייצג את אופי שיריו, תכניו והלך הרוח שלהם, הוא השיר הבא:
עָמַדְתִּי בַּצַּד וּבָכִיתִי
וְנָזְלוּ לִי דְּמָעוֹת
וְהַדָּבָר שֶׁהֲכִי רָצִיתִי
שֶׁתַּפְסִיקוּ לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת,
שֶׁלֹּא תִּשְׁאֲלוּ מָה קָרָה
וְלֹא אִם כּוֹאֵב לִי נוֹרָא
וְלֹא תַּגִּידוּ שֶׁזֶּה לֹא הָיָה קוֹרֶה
אִם בִּמְקוֹם לְהִתְרוֹצֵץ
הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְקוֹרֵא.
כִּי כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכֶה לִפְעָמִים
וְאַתֶּם בֶּאֱמֶת רוֹצִים לַעֲזֹר
רַק חַבְּקוּ אוֹתִי בְּשֶׁקֶט
עַד שֶׁהַכֹּל יַעֲבֹר.
(מתוך: ורק אני לא (שבא 1981)
בנוסף למצוקות וטענות יש גם שירים שמחים יותר, וכמובן שגם ההומור לא נעדר מכתיבתו של אטלס. גם שירים אלו מצטיינים בחריזה ובמקצב, ועם זאת נשארים בגדר שפת דיבור יום-יומית אך תקינה.
והנה דוגמא מתוך והילד הזה הוא אני:
אֲנִי זוֹכֵר
שֶׁגַּם לִי זֶה קָרָה,
שֶׁשָּׁאַלְתִּי אֶת הַמּוֹכֵר:
"כַּמָּה עוֹלֶה מַסְטִיק-בַּעֲשָׂרָה?"
ודוגמא נוספת מחיי היום-יום במשפחה:
אִם אַתֶּם רוֹצִים
שֶׁאֶשְׁכַּב לִישֹׁן מֻקְדָּם
ִאָז תִּסְגְּרוּ תַ'טֶלֶוִיזְיָה
שֶׁתַּפְסִידוּ גַּם.
תרגום ומחקר
בנוסף לכתיבה עסק יהודה אטלס בתרגום של יצירות קלאסיות לילדים וכן כתב עליהן ועל מחבריהן בהרחבה.
במשך שמונה שנים פרסם אטלס מדור בשם "ילד גדול" במוסף "שבעה ימים" של העיתון ידיעות אחרונות, ובו כתב על ספרי ילדים ויוצריהם מרחבי העולם. אני זוכרת שתמיד גזרתי ושמרתי את הדפים המאלפים הללו מהעיתון, ומאוד נהניתי מהמידע המקיף שנאצר בהם – על אריך קסטנר, על אנדרסן, על א.א. מילן ועל רבים אחרים, ואפילו השתמשתי במידע זה בקורסים לספרות הילדים שלימדתי.
בשנת 2003 הוא פרסם בהוצאת "ידיעות אחרונות" שלושה כרכים תחת הכותר "ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם", בהם סקר יוצרים אנגלים, אמריקאים ואירופאים.
בהזדמנויות שונות סיפר אטלס שהוא אוהב במיוחד את ספריו של א.א. מילן: "פו הדוב", "הבית בקרן פו", "פעוטים היינו", "אנחנו שנינו". והוא אפילו ערך עם בנו נועם מסע לאנגליה בעקבות פו. מבין הסופרים למבוגרים הוא חזר וקרא שוב ושוב את עגנון. "ש"י עגנון הגדול מכולם, האהוב עלי מכולם", אמר אטלס לקובי מידן בראיון עמו, ומיד החל לצטט קטע מסיפור של עגנון, שנשמע בפיו ממש כמו שיר (לכן מצאתי לנכון לנקד את הקטע): " לֹא אֲשַׁבֵּחַ אֶת בֵּיתִי כִּי קָטֹן הוּא. וְלֹא אֶתְבַּיֵּשׁ בּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשׁ גְּדוֹלִים וְיָפִים מִמֶּנּוּ. בֵּיתִי קָטֹן, אַךְ יֵשׁ בְּבֵיתִי מָקוֹם לְאָדָם שֶׁכְּמוֹתִי, שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ לוֹ גְּדוֹלוֹת".
למען ילדים בסיכון
אני מבקשת להתמקד בפרויקט של יהודה אטלס בשנים האחרונות. באחת הפגישות של כמה מפעילי אגודת "סומליון" הוא סיפר לנו בהתרגשות רבה שהוא גילה שכבה שלמה של ילדים שזקוקים לשירים אחרים מאלו שכתב. אלו הם ילדים בסיכון, שסובלים מאלימות קשה, לעיתים מהוריהם. לילדים אלו בעיות קשות בהרבה מהבעיות ה"יום-יומיות" שמתוארות בספריו והילד הזה הוא אני ואחרים.
אטלס החל לחקור את הנושא, פגש ילדים כאלו וכן מבוגרים שחוו ילדות קשה ביותר. על בסיס העדויות ששמע במו אוזניו הוא כתב שני ספרים:, "ילדים של אף אחד" (2020) ו"דמעות של ילדים" (2025), בהם הוא כלל שירים קורעי לב וגם כמה עדויות בפרוזה. בספרים אלו האיורים בשחור-לבן הם של אבי כץ.
השירים עוסקים בילדים מוכים, רעבים ומוזנחים; בילדים של אימהות ואבות נוטשים, בילדים של מהמרים, של אסירים, של הורים גרושים, של משתמשי סמים; בילדים נפגעי פגיעות מיניות. כל זה בחברה היהודית, הערבית והבדואית. יש גם שיר על ילדה שהוריה נהרגו על ידי מחבלים מעזה.
בהתרגשות רבה אמר יודה לקובי מידן בריאיון הטלוויזיוני: "יש ארבע מאות אלף ילדים בסיכון – ילדים שחוטפים מכות רצח, ילדים שאונסים אותם. אין לכם מושג מה קורה בארץ בעניין התעללות מינית וגילוי עריות…"
הוא הבהיר שספריו אלו, ילדים של אף אחד ו-דמעות של ילדים, "נועדו להציף את הדברים כהווייתם ולתאר את ההרס והחורבן שממיטים ההורים, החברים, הסביבה או הגורל על מאות אלפי ילדים. […] אני מקווה שהשירים וקטעי העדות והפרוזה המצמררים יסייעו לקדם את המודעות לסבלם של מאות אלפי הילדים שבסיכון, ישפרו את הטיפול בם, ישמשו כלי בידי המטפלים וילמדו את הילדים למודי הסבל משהו על צרת רבים" (דמעות של ילדים, עמ' 145).
אטלס זכה בפרסים רבים. ביניהם: פרס היצירה למתרגמים, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס מפעל חיים מטעם המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך, פרס זאב לספרות ילדים ונוער, פרס אקו"ם על מפעל חיים ועוד.
איך זה להיות מפורסם?
בריאיון העצמי העלה יהודה שאלה: "אתה מפורסם? רצים אחריך ברחוב ומבקשים חתימה?" והוא עונה: "אני לא שחקן כדורסל או כדורגל ולא זמר פופ, וטוב שכך. אף אחד לא מכיר אותי ברחוב ולא מושך לי בשרוול. וטוב שכך. […] מכירים אותי הרבה ילדים ואנשים, שלא בדיוק יודעים איך אני נראה ולא היו יכולים לזהות אותי ברחוב".
והוא מוסיף ומספר על מפגשים עם קוראים: "מאז שיצא והילד הזה הוא אני, אני מוזמן לפגישות עם ילדים, ילדים והורים, הורים בלי ילדים, בבתי-ספר, בקיבוצים, במוסדות, בצבא. כבר ערכתי כמעט שלושת אלפים מפגשים כאלה. [הערה: עד יום מותו ערך כנראה עוד כמה אלפי מפגשים. ע.ב.]. הכיף הוא לבוא לבית-ספר שכולו מחכה לך, שיודע היטב את השירים שלך, שמזדהה עם מה שכתבת. משהו שאני שידרתי, שהוצאתי מתוך הניסיון שלי, המחשבות שלי, הרגישות שלי, נקלט אצל המון אנשים וילדים". והוא מוסיף: "זה כאילו שיש לי חברים בכל מקום, שמרגישים כמוני. זה באמת כיף".
ונסיים בשיר האחרון בספר והילד הזה הוא אני.
אֲנָשִׁים זָרִים
שֶׁאֲנִי בִּכְלָל לֹא מַכִּיר –
מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים
וְגַם פֹּה מֵהָעִיר –
הָיִיתִי רוֹצֶה
שֶׁיָּדְעוּ כֻּלָּם
שֶׁיֵּשׁ יֶלֶד
אֶחָד בָּעוֹלָם
וְהַיֶּלֶד הַזֶּה
הוּא
אֲנִי.
ואכן נראה שרצונו התגשם. הכול יודעים שהיה סופר אחד בשם יהודה (יודה) אטלס, אשר שימש פֶּה לכל הילדים וביטא את מכלול עולמם.
יהי זכרו ברוך.
* את רשימת כל ספריו, לפי גילי קוראים, ניתן למצוא באתר "דףדף": https://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=2&SubMenuID=144&PageID=1005&Ot=%D7%20&SubTextID=100
